שלחתי אתמול הודעת ווטסאפ לרמי דוידיאן: "רמי שלום, לא עקבתי אחרי כל הדיווחים עליך בתקשורת ואני לא בקיאה בפרטים, אני רק זוכרת שלושה אירועים, שלא ייצאו לי מהראש לעולם:
אירוע ראשון: כמה חודשים אחרי שמחת תורה תשפ"ד, הכותל המערבי. אתה והחתן שלך אורן לאופר אומרים ברכת 'הגומל' וסביבכם רק חלק מהצעירים שהצלתם. אחד מהם סיפר איך התחבא תשע שעות בשיחים, מיואש, ופתאום הגיע 'מלאך מהשמיים', כלומר אתה. אחרת סיפרה איך המחבלים כבר הקיפו אותה, והיא לא האמינה שתצא משם בחיים.
בפעם השנייה נפגשנו באולפן. ראיינתי אותך בערב יום כיפור. אמרת שקשה לך, כי אתה חושב על כל הצעירים ששלחו לך מיקום, אבל לא הצלחת להגיע אליהם. בערב היום הקדוש, ביקשת סליחה מכל המשפחות שלא הספקת להציל את יקיריהן. ניסיתי לשקף לך את המציאות בצורה אחרת לגמרי, וגם ביררתי אחרי הריאיון שאתה מקבל טיפול נפשי. אמרו לי שאתה מלווה מקרוב, ושקשה לך מאוד לחזור לשגרה.
בפעם השלישית, לפני כמה שבועות, פגשתי במקרה בתחנת דלק קרובת משפחה שלך, שהיא גם שכנה שלך במושב פטיש. היא סיפרה – כאילו זה קרה אתמול – איך חילצת ברכבך הפרטי קבוצות של צעירים ובכל פעם פרקת אותם במושב, ויצאת שוב. היא סיפרה, יותר משנה אחרי, כיצד היא והשכנים נתנו להם אוכל ושתייה והרגיעו אותם, ופתאום היא קצת רעדה ובכתה. חשבתי לעצמי כמה גיבורים אלמוניים יש כמוה, שאף אחד לעולם לא יראיין ויתעד.
כל המציל נפש אחת מישראל – כאילו הציל עולם מלא. לא יודעת איך לספור בדיוק כמה עולמות הצלת, אבל תודה רבה. עם ישראל ואלוקים יודעים מה עשית.
נדמה לי שיש עוד הרבה מה לחקור על מה שקרה ב-7.10, לפני שחוקרים את מעשיך... בשורות טובות".
