תשעה באב מאחורינו, ומה עושים בעשרה באב? הנה שני רעיונות ששמעתי השנה, כצידה לדרך מתשעה באב אל תוך אוגוסט:
ראשית, לא להאשים אחרים אלא את עצמנו. חז"ל לימדו אותנו לקחת אחריות. לחפש את הבעיה בנו ולא בחוץ. למה הפסדנו? בגלל שנאת חינם, פערים חברתיים, היחס לשבת, היחס לתורה ועוד. במקום להאשים את הבבלים ואת הרומאים, בחרנו לתקן את עצמנו.
שנית, לנשום עמוק. זה אולי מה שמתסכל אותנו במיוחד בגל השני הזה. אנחנו אוהבים זבנג וגמרנו, ניצחון חד משמעי. אוהבים לספר לעצמנו על מבצע אנטבה ועל מלחמת ששת הימים. כך רצינו להביס גם את הקורונה. אבל הגל השני מתיש ולא מרגש. אף זמר כבר לא מוציא שירי קורונה ונגמרו לנו כל הבדיחות שרצו בווטסאפ על המסכות והבידוד. תשעה באב חיבר אותנו מחדש לדופק היהודי הנצחי, שיש לנו סבלנות של 2,000 שנה, אם צריך. אנחנו רצים לטווח ארוך, מרתון ולא ספרינט. לא מתייאשים מהר, לא מודדים את הזמן עם סטופר, אלא נושמים עמוק וממשיכים להתמודד.
שבת שלום.
