פרשת "חוקת" נפתחת במילים: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה", ואז מתארת נושא שנחשב לתעלומה עד היום – פרה אדומה. דורות של חכמים דנו במצווה הזו, שאין לה נימוק ברור: האם יש בכלל סיבה מובנת לכל מצווה? האם יש טעמים גלויים וטעמים נסתרים? האם אנחנו חייבים, או בכלל יכולים, להבין הכול? האם אנחנו מקיימים רק את מה שמובן, או שלפעמים אנחנו פשוט אומרים לעצמנו שזה החוק וזהו, "זאת חוקת התורה"?
הרי כיום, אם משהו נשמע עתיק ולא מעודכן, הכי קל ללעוג ולבטל. אם לא קלטנו הכול בשכלנו, כאן ועכשיו – אז זה בטח עניין לא רלבנטי, שיכול לספק חומר לאחלה בדיחות על המסורת שלנו.
הנה משפט אחד של הרמב"ם, מגדולי המחשבה היהודית בכל הדורות, בסוגיה העמוקה הזו: "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולדעת סוף עניינם כפי כוחו, ודבר שלא ימצא בו טעם ולא יידע לו עילה – אל יהיה קל בעיניו".
כלומר, מצד אחד צריך לנסות להבין, ללמוד, להתאמץ. יש ארון ספרים יהודי שמבוסס על אלפי שנות לימוד. ראוי לצלול פנימה, לעומק, לפני שקובעים משהו בפסקנות. מצד שני, גם אחרי שנלמד, תמיד יהיו דברים שלא נבין. וגם אם הם לא אופנתיים, גם אם לא נקלוט אותם לגמרי, צריך להיזהר מאוד מלזלזל בהם.
כשאתה צוחק על המורשת שלך, אתה בעצם צוחק על עצמך.
