שלוש מילים של רש"י מספרות את כל הסיפור כולו: עם ישראל כבר מגיע לארץ ומתבסס בה, ומאות שנים אחר כך – מסופר בפרשת כי תבוא על חקלאי שיוצא למטע שלו ורואה שם ביכורים. הוא לוקח את הפרי הראשון ועולה איתו לירושלים, ובטקס מרגש נושא נאום שכולו תודה על העבר ותקווה לעתיד. מה פשר הטקס הזה? למה צריך להתרגש כל כך מאיזו תאנה ראשונה שצמחה בחצר? רש"י מגדיר זאת כך: "שאינך כפוי טובה".
זה סוג של מבחן: האם אתה יודע להודות על היש ולשמוח בו? לראות מאיפה הכל הגיע, ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו? ההוראה כאן היא לאמץ את התכונה הזו עם הכניסה לארץ ישראל. לזהות כל הזמן נקודות של טוב ושל חסד ולעשות מהן עניין גדול, לומר עליהן תודה. לא להפסיק להלל ולשבח ולהתרגש. למרות הקורונה, למרות הפוליטיקה, למרות הכול, יהודים בכל הדורות היו מתחלפים איתנו בשמחה עצומה, ברגע זה.
הפסוקים האלה בפרשה קוראים גם לנו להסתכל כך סביב ולהודות, ממש עכשיו, כדי שלא נהיה כפויי טובה.
