מקווים שנהיה ראויים

זהירות, רעיון לא פופולרי: אנחנו שומעים המון נאומים על "זכותנו על הארץ". ביום העצמאות, ביום ירושלים ובכל יום, המנהיגים שלנו מדברים על הזכות הבלתי מעורערת שלנו על המקום הזה. זה נכון, אבל מי שיקרא את פרשת השבוע ("בהר-בחוקותיי") ישים לב שהיא מדברת בעיקר על חובתנו על הארץ. לא קל להפנים את העובדה הזו, אבל האדמה הזו שייכת לנו רק אם נתנהג עליה נכון. "כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי", מזכירה לנו הפרשה. הארץ אינה שלנו אלא של מי שברא אותה. זו גישה פחות רכושנית ויותר רוחנית. חז"ל נותנים לנו עצה טובה ביחס לארץ ישראל: "אל תעשו עצמכם עיקר". כלומר, עלינו להרפות, לשבות (בשבת), לשמוט (בשנת שמיטה) ולשים לב שאנחנו מתנהגים בהתאם לקודים ולהוראות ההפעלה שהמקום המיוחד הזה דורש. הערכים, התרבות, השפה, החינוך – הכול צריך להיות מספיק ברמה. במקום אחר חז"ל כותבים שאלוקים כאילו אומר לנו: "כשתהיו שלי – הרי היא שלכם".
על פי פרשת השבוע, היחס שלנו לארץ ישראל הוא לא יחס של "מגיע לי" אלא יחס של "אני מקווה להיות ראוי".