לפני כמה ימים קמתי בבוקר וראיתי הודעת ווטסאפ שנשלחה אליי ב-2:17 בלילה. מיהרתי לבדוק על מה מדובר. "שלום סיון, אני צריך בהקדם סרטון ברכה לסניף שלי בתנועת הנוער. יש מצב?".
קודם כל נרגעתי, שום דבר בהול לא קרה. בשעה 6:55 הנער שלח הודעה נוספת: "???". לא סימן שאלה אחד, שלושה.
לא באתי לקטר פה על "מצב הנוער". בסוף כולנו כאלה. אני שומעת סיפורים כאלה באינספור מקצועות, תחומים וגילאים. אנחנו בעידן שמנגיש הכל, ממידע ועד אנשים, ואם אפשר להזמין ספה או אוכל בשלוש בלילה, אין סיבה לא לפנות בשעה הזו למי שבא לנו. אם אני רוצה משהו – אני רוצה אותו כאן ועכשיו.
זה הרסני לכל דבר רציני בחיים, מלימודים ועד מערכות יחסים, אבל זה גם בלתי אפשרי. לא כל דבר קורה מייד כשנרצה בו. ולכן זה הולך והופך להיות האתגר הגדול ביותר שלנו: לפתח סבלנות ויכולת המתנה. להאמין בתהליך הדרגתי. ללמוד לרוץ מרתון ולא רק ספרינטים.
ט"ו בשבט שמתחיל הערב מעניק לנו את המתנה הזו: זהו יום שבו חוגגים לא את התוצאה הסופית, לא את הפריחה, אלא את ההבשלה האיטית. זורעים, משקים, מחכים, מטפלים, ובסוף בסוף גם קוצרים. "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה". משנה לשנה יש לנו יותר מה ללמוד מהטבע.
