מורה אחת אמרה לי פעם שיש ארבע מילים שמאפיינות לדעתה את התקופה הזו: "אני", "כאן", "עכשיו" ו"הכל". לכן ט"ו בשבט – שנחגוג הערב – הוא אחד הימים הכי חשובים שיש. הוא יוצא נגד ארבע המילים האלה. את חג האילנות לא חוגגים באביב אלא בחורף. לא בזמן שבו הכול כבר פורח ובשל, אלא בזמן שבו עוד לא רואים את התוצאות. אנחנו לא מקבלים את הכל כאן ועכשיו, אלא ממתינים. כרגע צריך רק לשתול, להשקות, להשקיע, להאמין, לקוות, לחכות.
ההתבוננות הזו בטבע מזכירה לנו שיש בחיים תהליכים איטיים ונסתרים, שדברים מתפתחים מתחת לפני השטח, שאנחנו לא רואים כל דבר באופן מיידי ולכן צריך להמשיך לטפח ולהתאזר בסבלנות. זה נכון בחינוך ילדים, בזוגיות, בלימודים ובכל תחום משמעותי. זה נכון בפרט בשנת הקורונה, שבה התכנסנו פנימה למעין שנת חורף, שהלוואי שתצמיח דברים טובים. בדור שבו מתעצבנים אחרי חמש שניות אם לא רואים שני "וי" כחול בווטסאפ, אנחנו מקבלים פעם בשנה תזכורת למצרכים הכי חשובים: אורך רוח, עמל מתמשך, השקעה, מסירות. כל אלה מביאים בסוף תוצאות ופירות.
ט"ו בשבט שמח.
