"אסוף את המעשים, את המילים והאותות, כמו יבול ברכה, כבד משאת"
(השיר "אסיף", מילים: איתמר פרת, לחן: נעמי שמר)
איך אנחנו מגיעים לשנה החדשה? הפרשנים מחברים בין פרשת "ניצבים" – הפרשה האחרונה שנקרא בתורה בשנת תשע"ו – לבין סופה של השנה. כך נפתחת פרשת השבוע: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ".\
לכאורה מתוארת כאן אחדות של כל העם שניצב ביחד לשמוע את דברי התורה מפיו של משה: המנהיגים והראשים והזקנים, יחד עם חוטבי העצים ושואבי המים. גם האליטה וגם העמך. גם הגרבוזים וגם מנשקי המזוזות. זה נכון, אבל פרשנות עמוקה יותר טוענת שמדובר לא רק בכל חלקי האומה, אלא גם בכל חלקי הנפש שלנו. עכשיו תקראו שוב את הפסוק: אנחנו ניצבים מול השנה החדשה עם כל הרגעים שעברנו בשנה שחלפה, גם הרגעים המוצלחים שבהם היינו "ראשיכם ושבטיכם", וגם הרגעים שנראו לנו פחות מוצלחים, ובהם היינו "חוטב עציך ושואב מימיך". גם עם הניצחונות וגם עם הפאשלות. בספר "נתיבות שלום" מוסבר כיצד בחודש אלול אנחנו "אוספים" את כל המצבים האלה, מתבוננים בהם לאחור, מסיקים מסקנות, מתעודדים, חושבים, ואז - בגלל ולמרות כל מה שעברנו - אנחנו "ניצבים לפני ה' אלוקיכם", בתפילה לשנה טובה ומתוקה.
