אהוד בנאי עזר לי להבין את הפוליטיקה. המילה "ישראל" הרי לא אמורה להיות מזוהה עם שלוש מערכות בחירות בשנה אחת, אלא עם השראה וחזון לעולם כולו. בפרשת השבוע יעקב אבינו נאבק, ואז מקבל לראשונה את השם "ישראל", שמלווה את כולנו מאז – ארץ ישראל, עם ישראל, מדינת ישראל. אבל מה המשמעות של השם הזה? הנה דברים שכתב בעבר אהוד בנאי על הפרשה ועלינו: "דווקא בגלות, כשבני העם הזה היו בארצות רחוקות ומנותקות זו מזו, בלי שום פקס או אינטרנט, היו תורת משה וסידור התפילה הדברים שאיחדו את בני ישראל. כיום, כשהמרכז הרוחני הזה חסר, הולך ומתגלה לנו, בדרך הקשה, שהישיבה ביחד על אדמה אחת ותשלומי מיסים לאותה ממשלה יהודית עדיין לא הופכים אותנו לעם אחד. חסר משהו עמוק מאוד בבסיס הדברים, משהו עמוק בגנים שלנו יודע שדבר אחר חייב לבוא לידי ביטוי.
כשאנחנו אומרים 'שמע ישראל' אנחנו מכסים את העיניים עם היד, מתנתקים מרעשי הסביבה, מהוויכוחים הפוליטיים, ממהומת התקשורת, מהצורך להשתייך לזרם מסוים או למפלגה זו אחרת, ואנחנו עומדים לבד, נאבקים עם הפחד, מחכים שתזרח לנו שמש חדשה של מרפא ונחמה, שמש של תודעה פנימית חדשה, אותה השמש שזרחה ליעקב אבינו אחרי שגבר על עצמו במאבקו – וזכה לשם ישראל".
זו השאלה העמוקה שמאחורי המצב הפוליטי בישראל: האם אנחנו רק במרוץ להשיג 61 מנדטים, או שאנחנו יודעים מה זהותנו, והולכים יחד לעבר יעד משותף?
