לא צריך להתאמץ כדי להיכנס לאווירה של הימים האלה, "בין המיצרים", לקראת תשעה באב. מספיק להתבונן בכותרות: אתמול נורה למוות אופיר חסדאי, לעיני אשתו ובנותיו, בגלל ויכוח על מקום חנייה ברמלה. הוא רק בא לעשות קניות עם המשפחה. כמה שעות אחר כך התרחשו בנתב"ג "חגיגות הניצחון" של הנערים שחזרו מקפריסין. שירי אמונה ושמחה נשמעו שם, כאילו הם חזרו לארץ עם גביע אירופה. שני המקרים מעידים שהשיעור הכי דחוף וחשוב בישראל הוא שיעור באיפוק, שליטה עצמית, יחס מכבד כלפי הזולת באשר הוא.
חז"ל מציגים בפנינו בתלמוד שורה של "אגדות חורבן": אוסף של סיפורים קטנטנים – בין אדם לחברו, בין איש לאשתו – שמעידים על חוסר רגישות, על אגואיזם, על קנאה. בסופו של דבר הם מפרקים את החברה וגורמים לנו לצאת מארץ ישראל לגלות. קל להתייאש ולומר כי החדשות האחרונות הן "אגדות חורבן" מודרניות, אבל החורבן קרה כשאירועים כאלה הפכו לשכיחים, כשזו הפכה להיות הנורמה. זו הסכנה. ואילו בישראל 2019 יש גל אדיר של זעזוע. גינויים נשמעים מכל קצוות החברה הישראלית, ויש הרבה חשיבה על מה צריך לתקן. עוד לפני ההלוויה של אופיר חסדאי, כבר החל מבצע התרמה למען אלמנתו וילדיו. איש לא מצליח לעבור על כך לסדר היום. החורבן התרחש כשאירועים נוראים התרחשו, ולאף אחד כבר לא היה אכפת. נדמה לי שאכפת לנו מאוד.
