כמה מילים על רגעים חשובים בראש השנה

אחרי יממה מטלטלת, ובתפילה לבשורות טובות, הנה כמה מילים על שלושה רגעים חשובים בראש השנה:

1. הדלקת נרות. אחרי שנה של נרות זיכרון ונרות נשמה, הערב עם כניסת החג, נשים בכל רחבי העולם היהודי ידליקו נרות לקראת שנה חדשה, בתקווה להאיר אור חדש, לפתוח דף חדש בעולם. הברכות בהדלקת הנרות הן מיוחדות: "בָּרוּךְ ה' אלוקינו מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל יוֹם הַזִיכָּרוֹן". ראש השנה נקרא גם יום הזיכרון, יום שמזכיר את בריאת העולם, את בריאת האדם, את הדברים הגדולים והחשובים. וגם: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לִזְּמַן הַזֶּה". לא צריך להסביר השנה כמה זה לא מובן מאליו, לברך שהחיינו, על עצם החיים.
2. השופר. בתחילת הסעודה של ראש השנה יש נוסח מיוחד של קידוש, ובסעודת החג עצמה אוכלים גם את הסימנים המפורסמים (תפוח בדבש, רימון, תמר ועוד). אבל המצווה המרכזית בראש השנה היא השופר. בימים חמישי ושישי, בשעות היום, מאזינים לקול תקיעת השופר. הקול הפשוט והצלול הזה מבקש מאיתנו – במונחי השנה הזו – לצאת מהקונספציה. להתעורר מהקיבעון. שופר, מלשון שיפור. הרגשתם השנה לפעמים שפשוט אין לכם מילים? השופר מביע זעקה עמוקה שמעבר לכל המילים המוגבלות שאנחנו אומרים. זעקה שמבקשת לפרוץ גבולות, לעלות קומה, להתחדש באמת.
   יש סיפור חסידי מפורסם על מלך שהבן שלו התדרדר לרחובות. יום אחד, כשגברו הגעגועים של האבא, הוא ביקש להחזיר את הבן אל הארמון. הוא שלח שליח במטרה לחפש את הבן האובד. השליח מצא אותו לבסוף שוכב על המדרכה, מקבץ נדבות, בבגדים קרועים. "המלך שלח אותי", אמר השליח, "ושאל מה המשאלה שלך, מה תבקש?". הנסיך המוזנח הסתכל בו והכריז: "אני רעב נורא, תוכל לקנות לי סנדוויץ' טעים?". השליח כמעט בכה מרוב ייאוש: המלך פונה אליך ומוכן להחזיר אותך לגדולה, למלכות, לארמון, וכל מה שאתה מסוגל לדמיין זה סנדוויץ'?
   זה לא סיפור על סנדוויץ' אלא על שאיפות. שלא נסתפק בסנדוויץ', אלא נחלום ונפעל בגדול. גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית.
3. התפילות. תפילות ראש השנה ארוכות יותר וחגיגיות יותר. הן עוסקות בכל ההיסטוריה, מבריאת העולם, דרך כל המאורעות שעברנו, ועד לטוב שעוד יגיע. הנה פסקה אחת, על סדר עולמי חדש, שגם היא מקבלת השנה יותר משמעות: "וּבְכֵן תֵּן כָּבוד לְעַמֶּךָ, תְּהִלָּה לִירֵאֶיךָ. וְתִקְוָה טובָה לְדורְשֶׁיךָ. וּפִתְחון פֶּה לַמְיַחֲלִים לָךְ. שִׂמְחָה לְאַרְצָךְ. שָׂשׂון לְעִירָךְ. וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדָּךְ. וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ, בִּמְהֵרָה בְיָמֵינו".

   כבוד, תקווה, שמחה, ששון – בדיוק מה שאנחנו צריכים. הרי בתחילת השנה הרגשנו שמעולם לא היינו כל כך מושפלים, חלשים, מבוזים ולא מתפקדים. בסופה הרגשנו שמעולם לא היינו כל כך נועזים, מקצועיים, מדויקים, מפתיעים. ורגעי השיא של הימים האחרונים לא מוחקים כמובן את התהומות. הם אולי נובעים מתוכם, כתגובת-נגד שלנו, התנערות מאוחרת של עם שנזכר מי הוא באמת. ראש השנה הוא בדיוק הזמן לחזק את המגמות החיוביות, הבלתי נתפסות, של השבועיים האחרונים.

ולכולכם: שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה.