בדור שבו "לחפור" זו מילת גנאי, פרשת תולדות שקראנו בשבת מבקשת מאיתנו לחפור. לא במובן של לנדנד ולהעיק, אלא בדומה למשמעות המקורית של המילה: לרדת לעומק האדמה, להוציא כל פעם עוד שכבה ועוד שכבה, עד שמגיעים ליעד, למים חיים ומתוקים.
הפרשה מספרת שיצחק אבינו חפר בארות, הפלישתים סתמו לו אותן, אבל הוא לא התייאש והמשיך לחפור עד שהצליח והביא ברכה לעולם. למה הפירוט הזה כל כך חשוב? פרשנינו מסבירים: זה לא סתם חול ומים, זו תפיסת עולם. מי שהתאמץ לסתום את הבארות של יצחק – רצה לסתום את המסר שלו. שהכול יהיה שטוח, בלי עומק.
כוחה של הסתמיות גדול גם בימינו – זה ניסיון להרגיל אותנו לחיים חד מימדיים, בלי מאמץ להגיע למקור מים חיים ולקלף את השכבות. בלי לראות את מה שמתחת לפני השטח.
חפירת הבארות בפרשה היא המסר שהשאיר יצחק אבינו לכל אחד מאיתנו: כמה חשוב לדעת שיש בעולם עומק, ולהסיר את כל הקליפות, השכבות וההסתרות. זו גם הסיבה שהתורה שלנו נמשלה למים, מפני שכדי להגיע למתיקות שבה, צריך להתאמץ, להעמיק לחפור. גם הנשמה שלנו מכוסה לפעמים בחול ועפר, אבל צריך לחפור ולא להתייאש, עד שנגיע לטוב הפנימי.
בהצלחה בחפירות.
