מנהיג המעצמה החזקה בעולם פגש אתמול שתיים מהנשים החזקות בעולם. לא מדובר עליהן אישית, אלא על דור ניצולי השואה, על המסר, על הרוח.
זה לא היה כתוב בפרוטוקול, אבל במהלך הביקור ביד ושם – בעוד ראשי המדינה מחכים לו – הוא התכופף והתעכב לשיחה משמעותית עם רינה קווינט וגיטה סיקוביץ.
"המפגש הזה היה כמו התגשמות של נבואה", אמרה גיטה.
גיטה, ניצולת אושוויץ ומחנות נוספים, הלכה ברגל 600 קילומטרים כדי להינצל. אחרי המלחמה היא בנתה את חייה בארצות הברית. לימודיה נקטעו בגיל 12 בגלל השואה, אבל בגיל 56 היא סיימה דוקטורט בפסיכולוגיה. היא עלתה ארצה, ועד היום היא מטפלת כפסיכולוגית בניצולים ומלווה משלחות לפולין, בעברית ובאנגלית.
רינה נולדה בעיר פיוטריקוב והגיעה למחנה ברגן בלזן. זה בדיוק המסלול של סבתא שלי, סבתא עדה רוזנשטראוך ז"ל. בגיל עשר, אחרי שכל משפחתה הושמדה, רינה נותרה לבד, התגלגלה לארצות הברית ואומצה על ידי זוג יהודי. לפני כארבעים שנה עלתה לארץ עם בעלה וארבעת ילדיהם, ומאז הדריכה אלפי אנשים ביד ושם. "בכל יום מחדש אני מקבלת הזדמנות לעזור לאנשים לחיות חיים יהודיים מלאים", היא אמרה. "העובדה ששרדתי היא זכות גדולה, אבל יש בצידה גם חובה גדולה ואחריות גדולה".
ואני נזכרתי בפעם הקודמת שבה ביידן כרע ברך בפני אישה יהודייה. רבקה רביץ, ראש הסגל של הנשיא לשעבר ריבלין, אימא ל-12. גם אז הוא ביקש לשמוע את הסיפור המשפחתי של פליטים מאירופה שהקימו משפחה לתפארת.
יהיו עוד כותרות בביקור הזה, יעלו נושאים רבים שיש סביבם מחלוקת, אבל אולי רגע השיא כבר מאחורינו. כי מעבר לשאלה מי יחכה לביידן ליד המטוס ומי ילחץ לו את היד – השאלה היא בפני מי הוא כורע ברך. ואתמול אחר הצהריים הוא כרע ברך בפני הסיפור שלנו.
