סוד גדול מסתתר בפרשה: גם כשיעקב אבינו ראה את כתונת הפסים של בנו יוסף טבולה בדם, הוא המשיך להאמין. הוא הרגיש שיוסף חי, הוא ציפה וקיווה שיהיה טוב: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם". יעקב מסרב לוותר על יוסף. הוא מאמין בו. הוא יודע שיש לו תפקיד.
ובמקביל במצרים, הרחק משם, יוסף מצליח להתנגד ולסרב לאשת פוטיפר. מה התגובה שלו? וַיְמָאֵן. ליוסף היו תירוצים רבים מדוע לנטוש את ערכיו. האחים שלו זרקו אותו לבור, הוא נמכר למצרים, הוא אמור לחוש נטוש לגמרי. אבל כשאבא מאמין בבן – הבן מאמין בעצמו. כשאבא לא מוותר על ילד – הילד לא מוותר. יעקב ויוסף רחוקים פיזית, אבל הנשמות שלהם קרובות מאוד.
המילה הנדירה הזו, וימאן, חוזרת אלפי שנים אחר כך, בנבואה שמתארת את רחל אמנו, אמא של יוסף. גם היא ממאנת: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּו.
רחל מתפללת פה על יוסף הבן שלה, אבל על כל הבנים שלה, עלינו, על עם ישראל. שלא נלך לאיבוד, שנחזור. שנדע למאן לכל הפיתויים. וכשאימא לא מוותרת, הבנים באמת חוזרים בסוף הביתה. ושבו בנים לגבולם.
אז איך אפשר להאמין שהילד חי, גם כשכתונת הפסים שלו מלאה בדם? איך אפשר לסרב לאשת פוטיפר? איך אפשר לחשוב שהבנים יחזרו, כשהארץ ריקה ושוממה? הסוד הוא אמון.
שנזכה לתת אמון בילדים שלנו, בעצמנו ובעם שלנו.
