לאן נעלמה הרוחניות? למה אחרי עשרת הדברות, אחרי מעמד הר סיני המרגש, פרשת תרומה נותנת לנו כל כך הרבה הוראות מעשיות? למה עשרות פסוקים מוקדשים לקרשים וליריעות של המשכן, ואז להדלקת המנורה, ואז לבגדים של הכהן הגדול? מה זה בכלל משנה?
פרשנינו מסבירים שרוחניות אינה השראה שנוחתת עלינו מהשמיים. היא דורשת עבודה רבה ועמל מתמשך. הרוטינה היומיומית לא סותרת את הקדושה, היא-היא הדרך להגיע לקדושה. הפרשות האלה מחנכות אותנו לסדר יום קבוע, למחוייבות ולמסירות, למשימות קטנות וסדרתיות שמשנות אותנו, לטווח ארוך.
תומס אדיסון, ממציא נורת החשמל, אמר פעם שגאונות היא אחוז אחד של השראה, ותשעים ותשעה אחוז של השקעה. הרב יונתן זקס ציטט את המשפט הזה ואמר שמה שנכון באומנות, במדע, בעסקים ובתעשייה - נכון גם בחיי הרוח. כדי לצמוח מבחינה רוחנית צריך מאמץ מתמשך ושגרה יומיומית. הפרשה מזכירה לנו לדאוג היטב לתשעים ותשעה אחוזי המאמץ, כדי לקבל בסוף גם השראה.
*** *_לקבלת התכנים של סיון רהב-מאיר באופן קבוע: https://lp.vp4.me/pif9_*
