"איך חברי כנסת מעזים להעליב משפחה שכולה?", שואלים שוב ושוב מאז אתמול. זה נכון מאוד, וזה מצער, אבל זה הרף התחתון, לא העליון. וסתם להעליב זה כן בסדר? וסתם לצעוק ולא להקשיב? למה התחושה היא שחלק מהח"כים איבדו את הבושה, ואפילו מייצרים בכוונה פרובוקציות כאלה?
בפרשת שמיני מסופר שמשה צריך לומר לאהרון להתקרב כבר אל המשכן, להתחיל בעבודה. רש"י מתאר זאת כך:
"היה אהרון בוש וירא לגשת. אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת".
מתברר שמנהיג יכול להיות גם אדם שנכתב עליו "בוש וירא", כלומר מלא בושה ויראה. הוא לא מתואר כאדם חד משמעי וקולני ופסקני, אלא כמישהו שמתמהמה, לא מרגיש מספיק ראוי, לא מלא בביטחון עצמי. המנהיגות של אהרון הכהן מזכירה שזו לא בושה להיות קצת ביישן.
