נהג האוטובוס משה ירט סיפר שפעם עלו לאוטובוס שלו אימא וילדה קטנה. לא היה להן מספיק כסף ברב-קו, והוא הסביר שכדאי להן לרדת בתחנה הקרובה, לטעון את הרב-קו בזול ולהמשיך בנסיעה, במקום לשלם לו מחיר יקר יותר. האימא בתגובה הודתה לו בחום ואמרה: "תודה רבה לך! באמת, תודה רבה!". הילדה שמעה ואמרה לאימא שלה: "אימא, מה הנהג עשה לא בסדר שאת אומרת לו ככה?". האימא לא הבינה: "הוא עזר לנו, אז הודיתי לו". והבת התעקשה: "את אמרת 'תודה רבה לך באמת!', זה מה שאומרים למי שעשה משהו לא בסדר". הנהג הקשיב לשיחה ונדהם. הוא קלט עד כמה הדיבור שלנו הופך להיות ציני. ילדה כל כך צעירה שומעת את המילים "תודה רבה לך באמת", אבל כבר רגילה לשמוע את המשפט הזה בציניות, בסרקזם, כמשהו שנאמר לא כתודה אמיתית, אלא כנזיפה.
בפרשת השבוע מופיע הפסוק המפורסם: תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיך. קשה מאוד לשמור בימינו על תום, כנות ופשטות, בלי לעג וציניות, אצלנו וגם אצל ילדינו. הסיפור הזה מזכיר לנו כמה צריך להתאמץ כדי לא לאבד את התמימות.
