הגענו אמש לבניין ישן ברחוב ג'ורג' אליוט בתל אביב, לניחום אבלים. בחוץ כתוב בשלט רשמי של העירייה שבבניין הזה חי ויצר המחזאי חנוך לוין. בפנים, במודעת אבל, מסופר על השכנה שלו, הרבנית דבורה בוטמן. היא הייתה ראש ארגון נשות חב"ד במשך עשרות שנים.
הילדים שלה ושל בעלה הרב שלום-בער הם שליחי חב"ד ברחבי הארץ והעולם. המנחמים בסלון רבים. ואז פתאום ראיתי את הבן שלה, הרב יהודה בוטמן מרמת השרון, קם מכיסא האבלים הנמוך, עוזב את הסלון והולך עם אחד המנחמים הצידה. לא הבנתי למה.
ואז הרב בוטמן האבל התחיל להניח לו תפילין, כמו בכל פעם שהם נפגשים כנראה. מייד אחר כך הוא גם הלך למטבח וחזר עם חבילה יפה של מצות לליל הסדר, ונתן לו. תפילין ומצה - ובחזרה לכיסא האבלים, לקבל מנחמים.
יצאתי לרחוב התל אביבי וחשבתי שזה גם אחד המסרים של פסח, החג שבו יצאנו ממצרים בחיפזון. זהו חג שמלמד אותנו לא להחמיץ. לתפוס הזדמנויות לעשות טוב. לנצל את הרגע, כל רגע.
