לא נעים לקרוא את הפסוקים האלה. פרשת השבוע,פרשת בהעלותך, מתארת איך הדור שיצא ממצרים – מתחיל לפעמים להתבלבל.
חלק מהעם מתלונן, מתמרמר, מתייאש, אפילו מתגעגע למצרים ומבקש לחזור לשם.
הרבה ניסים וחסד מקיפים אותם, אבל אחרי שהיו 210 שנה במצרים, קל להוציא את ישראל ממצרים אבל קשה להוציא את מצרים מעם ישראל.
התורה מתארת השבוע שורה של משברים ותלונות -שווא. למשל: "הָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: ...זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים״. ואז: ״וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אׇהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה׳ מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע״.
געגועים לאבטיח, במקום הודיה על השיחרור משיעבוד? למען האמת, אלה סיפורים שאולי היינו מעדיפים למחוק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו, או לפחות "לשפץ" אותם מעט. אבל התורה לא מסתירה כלום ולא מוחקת את המשברים.
להיפך, אלוקים הכניס אותם לתורה הקדושה כדי שנלמד אותם, כדי שייזכרו לנצח.
פרשנינו מסבירים שיש כאן מסר ברור לכולנו: הכישלונות, הנפילות, גם הם חלק מהתורה. אם הדברים האלה כתובים בפירוט – צריך ללמוד אותם, ובעיקר ללמוד לקח. להבין, בכל חטא וטעות, מה הסיבות ומה הפתרונות, כדי שנדע לא ליפול שוב.
גם בחיים שלנו יש כישלונות, השאלה היא אם להתייאש מהם או ללמוד מהם. האם נצליח להפוך גם את הכישלונות שלנו לתמרור אזהרה? למקור של כוח, לימוד וצמיחה לעתיד? וכמו עם ישראל בפרשה, לקום ולהמשיך ללכת?
אפשר לשאול את עצמנו: איפה בחיים קרו גם לנו דברים כאלה? והאם אנחנו לומדים ומתחזקים מהם?
