לפני כמה שנים צלצל אלינו ידיד, חסיד מטבריה. הוא שמע ברדיו את השיר "מי שמאמין לא מפחד" ורצה למחות, כיהודי מאמין, על המילים.
"מי שמאמין כן מפחד!", הוא אמר אז בטלפון, "וממה הוא הכי מפחד? את האמונה לאבד! אפשר אולי יכול למסור את זה למי שחיבר את השיר?".
הוא צודק. אנחנו אמורים להיות פחדנים. לא לפחד סתם, אבל להיות יראי חטא.
בפרשת וישלח, יעקב אבינו פוגש את עשיו. בהכנה לפגישה, התורה מספרת בלי בושה על הפחד שלו: "וַיִּירָא יַעֲקֹב", נכתב שם. והמדרש אומר: "אמר יעקב אבינו: אוי לי שמא יגרום החטא!". הפחד הוא לא מהאויב, עשיו, אלא מהרמה הרוחנית של יעקב עצמו.
הסתכלו מסביב. האם בשיח הציבורי שלנו יש מקום בכלל למושגים כאלה? הכותרות עוסקות תמיד במה פלילי ומה חוקי, אבל האם מישהו מעז לומר שהוא מפחד לחטוא?
שיש בכלל דבר כזה חטא, ושאנחנו משתדלים להתרחק ממנו? מול האתוס הישראלי והצברי, הקוּלי והבטוח בעצמו, הפרשה מציבה מולנו היום את אחד מאבות האומה כשהוא מפחד, וגם לא מפחד להגיד זאת.
