פעם מישהו ניגש לרב העיירה, ושאל אותו בערב פסח אם אפשר לערוך את ליל הסדר עם ארבע כוסות חלב במקום ארבע כוסות יין. הרב ענה שלא, ואז נתן לשואל סכום גדול מאוד של כסף לצדקה. שאלה אותו אישתו מדוע, הרי ארבע כוסות יין לא עולות כל כך הרבה, והוא ענה: "נתתי לו כסף בשביל כל סעודת החג. מתוך השאלה שלו, הבנתי שאין לו שום מצרכים לליל הסדר, הוא הרי לא ישתה חלב בסעודה בשרית".
הרב שלמה וולבה נהג לספר את הסיפור הזה כשעסק בפרשת השבוע: כשמישהו פונה אלינו לעזרה, אי אפשר להיות מצומצמים ואטומים. לא צריך להיות רובוטים של חסד, שעושים רק מה שביקשו מאיתנו. צריך לבדוק מה מסתתר מאחורי הבקשה הפשוטה, ולעשות מעל ומעבר, ביצירתיות.
רבקה פוגשת בפרשה את אליעזר, שיוצא לחפש כלה עבור יצחק. הוא מבקש לשתות, אבל היא מבינה שגם הגמלים שלו צמאים, ומשקה גם אותם בנדיבות. הוא מבקש להתארח ללילה אחד, אבל היא יודעת שהוא זקוק ליותר מזה ומציעה אירוח ארוך יותר בבית המשפחה. התכונה הזו, החסד המיוחד הזה, הם שהופכים את רבקה להיות רבקה אמנו.
הכלל הזה נכון בזוגיות, בחינוך ילדים, במקומות עבודה ובעצם בכל מקום: אם מישהו פונה אלינו עם מצוקה קטנה, אנחנו נוטים רק "לעשות וי", "לסתום את החור". אבל לפעמים הבקשה הראשונית שלו מסתירה צרכים אחרים לגמרי, שצריך להתאמץ כדי לגלות.
