לאחרונה פורסמו כל מיני ציטוטים וכותרות על "נשים ביהדות". אז בואו נחזור אל הבסיס, אל פרשת השבוע, שבה נפטרה אחת הנשים הגדולות ביהדות – מרים הנביאה: וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם.
ננסה לסכם בקצרה את פועלה: מרים הסתכנה כדי ליילד את התינוקות העבריים במצרים. התורה מספרת שהייתה לה "יראת אלוקים": למרות הגזרה של פרעה היא גילתה נאמנות לערכים שלה, מול שלטון מאיים. רש"י מתאר איך היא הייתה מפייסת ומרגיעה את התינוקות שנולדו, ומנעימה להם את שנות הילדות במצרים, מתוך דאגה מיוחדת לחינוך בגיל הרך. אחר כך מרים עמדה על שפת היאור ושמרה על אחיה משה הקטן בתיבה. באותם רגעים היסטוריים היא לא הייתה רק בייביסיטר, היא דאגה שגם הספינה ששמה "עם ישראל" תשוט לכיוון הנכון.
בהמשך, ביציאת מצרים, מרים מובילה את הנשים ב"שירת מרים", עם תוף מרים שמככב עד היום בגני הילדים. פרשנינו מסבירים שזו הייתה הדרך החינוכית שלה לכל אורך שנותיה: להעביר מסרים דרך חוויה, שירה וריקודים, וזה הצליח. היא חינכה דור של נשים שהיו ברמה רוחנית גבוהה יותר מהגברים. מרים גם לימדה אותנו שיעור על לשון הרע, כשהיא לקתה בצרעת אחרי שדיברה על משה רבנו. וכעת בפרשה, רגע אחרי שהיא נפטרת, התורה מתארת איך העם חש צמא פתאומי. זה צמא פיזי אבל גם צמא רוחני, צמא לנוכחות המרגיעה, המחכימה והמנחמת שלה.
לזכרה של מרים, שמזכירה לנו את האמת על נשים יהודיות.
