"שלום סיון, שמי חני קופילוביץ. כבר לילה, אבל אני לא מצליחה להירגע מאז הצהריים, מאז ההלוויה של יותם חיים שנחטף לעזה ונורה בטעות על ידי כוחותינו.
איריס אמו המדהימה דיברה שם במעמד שהיה מבחינתי מכונן, מלא באור ובבחירה בטוב. ראיתי מולי משפחה שמצליחה לנצח את המוות.
לא מצאתי בשום מקום דיווח מלא עם כל הדברים של איריס, אז אני כותבת מהזיכרון: היא אמרה שהיא תזכור את יותם כגיבור, ששורד 70 יום בתופת ועושה כל מה שהוא יכול כדי לצאת לחופשי. היא אמרה שהיא גאה בו, שהוא פעל הכי נכון, שהוא כמו פרטיזן מבחינתה, פרטיזן לוחם חופש.
היא ואחרים דיברו על החיים המאתגרים שהיו ליותם, שהתמודד עם פוסט טראומה מורכבת, ואיך כולם למדו ממנו כל השנים על רגישות הנפש, על איך להיאבק בסבל ולבחור בחיים.
איריס סיפרה איך הוא התקדם, למד לנגן, עבר לגור לבד בכפר עזה, איך רצה עולם טוב. איך באותה שבת בבוקר הוא היה אמיץ וחזק, איך היא ידעה כל הזמן שהוא בחיים.
איך בזכותו היא ניסתה 70 יום לתקן את העולם ונסעה אפילו לאנגליה ולאוסטרליה, ואיך כל העולם מכיר עכשיו את הבחור היפה והעדין הזה.
אבל זה לא רק מה שנאמר, זה גם מה שלא נאמר. לא הייתה שם מילה של האשמה, גנאי או כעס.
בסוף השמיעו גם שיר ישן של אריק איינשטיין שנקרא 'לשרוק בחושך': 'כל אחד לפעמים שורק בחושך, כל אחד קצת פוחד לבד בחושך, תיכף זה יעבור, תיכף ידליקו אור'.
יותם נמצא עכשיו בעולם שכולו אור. הרגשתי שבזכות אנשים כמו איריס – גם פה בעולם הזה עוד נראה אור".
