למה אכפת לנו?

למה בעצם אכפת לנו כל כך מרומי גונן? מה יש בינינו לבין אמילי דמארי? למה גורלה של דורון שטיינברכר גורם כעת לכזאת התרגשות?
הרי רובנו לא מכירים אותן אישית. לא ראינו אותן מעולם, ועל פניו הן זרות לנו לגמרי. אז זהו, שהן לא זרות. הן אחיות שלנו. עם ישראל מחובר בקשרים בלתי נראים, אבל חזקים ביותר. שימו לב שגם מי שמתריע נגד העסקה, עושה זאת מאותו נימוק בדיוק: דאגה ורגישות רבה לחיי יהודים.
כל זה כל כך מובן מאליו וכל כך ברור לנו, שלא עצרנו אפילו לחשוב כמה זה עוצמתי: ילדים יהודיים באוסטרליה התפללו יותר משנה על רומי בת מירב. ולהבדיל, קשישים בבית אבות יהודי בניו יורק או בחיפה התאבלו על חייל שנפל, שהם מעולם לא ראו, והם מתפללים לרפואת פצועים שהם לא מכירים. זו גם הסיבה שחילוץ גופתו של אורון שאול מעזה, אחרי עשור, עוררה אנחת רווחה קולקטיבית, של מיליונים.
האהבה והאכפתיות שמתגלות בנו מאז שמחת תורה הן בלתי נתפסות. הרב שמואל פולק כתב על כך רעיון חזק: למה צריך לחכות שאנשים ייחטפו, ייפצעו או ייהרגו חלילה, כדי להרגיש כלפיהם ככה? כדי לעורר את הנקודה היהודית העמוקה הזו בלב?
הרי גם השכנה שלי, וגם מי שאפגוש היום בעבודה, קשור אליי באותו קשר נצחי וקדוש. אנחנו מוזמנים לאמץ את הגישה הזו כבר הבוקר, ולהפנות כלפי כל אחד כבר עכשיו יותר אהבה וסולידריות, גם אם הוא לא נחטף, ברוך השם...
בתפילה ובתקווה לעוד בשורות טובות.