מה הם עשו שם? למה אלפי אנשים, שלא מכירים אחד את השני, התארגנו והגיעו, תוך כמה שעות מכל רחבי הארץ, לרחבת הדשא מחוץ ל"סורוקה"? למה הם אמרו בהתרגשות את הסליחות, לרפואתו של החייל בראל שמואלי שנפצע אנושות ומאושפז שם?
בספר "שפע חיים" כותב האדמו"ר מצאנז כך: "כל נשמות ישראל נחשבות הן כגוף אחד, כי אצל כל אדם מישראל שוכנת נשמה אשר היא חלק אלוקי ממעל, ובעוד שבגוף, האדם נפרד מחברו, הרי שאצל הנשמה לא שייך מושג של פירוד, וכל נשמות ישראל הן חטיבה אחת. דבר זה אמת ויציב בפנימיות התורה הקדושה. וכיוון שכל ישראל נחשבים כגוף אחד, הרי ממילא מוכרח להיות שכל אחד ירגיש את כאבו של הזולת. וכשם שכל אחד מבין שכאשר יש לאדם מכה ביד או ברגל או בכל איבר אחר נגרם מזה צער לכל הגוף, כך צריכה כל נשמה מישראל לחוש את הכאבים של כל כלל ישראל, מתוך הרגשה כאילו פלוני הוא הרגל שלי ושכני הוא היד שלי, וכשכואב לו הרי זה מצער גם אותי. עניין זה הוא מיסודי היסודות".
לרפואת בראל אחיה בן ניצה.
