אני לא חושבת שאשכח את הרגע הזה כל חיי. זה היה בשמחת תורה השנה, בבוקר. מאות צעירים משורדי הנובה הגיעו לעשות את החג ביחד במלון בירושלים. איתם היו גם בני משפחות שכולות ומשפחות חטופים. כל כך הרבה השתנה בעולמם, משמחת תורה תשפ"ד לשמחת תורה תשפ"ה. הם דיברו והתחבקו ורקדו עם ספרי התורה, אבל אחד נשאר מחוץ למעגל. ישב בצד, מהורהר, מדוכדך.
אליהו ליבמן, האב השכול, ראה אותו. הוא ניגש אליו יחד עם אשתו אבישג והציע לשוחח. עמדתי ליד, והקשבתי לכל מילה ברגעים האלה.
״איך קוראים לך?״, שאל אליהו והצעיר ענה, קצת דומע: ״נחמן דהאן", והתחיל לשתף בסיפור חייו המאתגר. הוא שחזר, רועד, את השעות הקשות, את החברים שנרצחו ונחטפו לידו, את ההימלטות שלו מזירת הנובה ואת הקושי שלו לחזור לחיים.
״אני אבא של אליקים ליבמן״, פתח אליהו. ״אליקים היה מאבטח בנובה, הציל עשרות אנשים, ונרצח. ואתה, נחמן, אתה שרדת. תגיד, למה שרדת?".
נחמן שתק, ואליהו המשיך: "נחמן, זה יום השנה הראשון לרצח בני. ממש עכשיו הוא עלה לשמיים. יום הזיכרון הראשון שלנו, הוא יום ההצלה הראשון שלך. זכית בחיים. אני מבקש ממך שתשמח היום, גם לזכר אליקים שלי.
אבל אני מבקש עוד משהו," הוסיף אליהו. "לא עניתי לי קודם, וזה בסדר. קח את הזמן. אבל אני רוצה שתענה לעצמך על השאלה: למה נשארתי בחיים? איך אני הופך את החיים שלי למשמעותיים יותר? אם זכיתי בחיים מחדש, מה אני עושה עם המתנה הגדולה שקיבלתי ביום הזה?".
חודשים עברו מאז הרגע ההוא. חשבתי מאז מה שלום נחמן. סיפרו לי שהתחיל לעבוד, שהוא לומד תורה ברצינות, שהחיים שלו עולים שוב על מסלול. השבוע, בקבוצת הווטסאפ של שורדי הנובה, קבוצה שנקראת "מהנובה לירושלים", הופיעה תמונה: נחמן ודניאלה, צעירה שהכיר זמן קצר לאחר מכן, עומדים מתחת לחופה. מקימים בית.
למחרת החברים מהנובה ערכו להם סעודת שבע ברכות חגיגית. כמה ברכות, כמה שמחה, כמה חיים. גם אליהו ליבמן שלח ברכה נרגשת, מהמילואים שלו בגבול סוריה.
מזל טוב, נחמן ודניאלה. אתם בהחלט נותנים כעת תשובה לשאלה הנוקבת ההיא.
שבת שלום.
