בזמן סעודת פורים היה מנהג מיוחד בביתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק: כל אורח היה יכול לשאול שאלה, והרב, מתוך שמחת היום והאווירה המיוחדת, היה מקשר את השאלה לחג הפורים ולמגילת אסתר. וכך, בין אמירת "לחיים" ובין הריקודים, הנוכחים נהנו לשאול ולהעיר, ולהתרשם מחכמתו ובקיאותו.
באחד הימים נכנס אל הבית אורח ושמו משה בצלאל, שהיה מבושם במקצת, והציג בפני הרב פסוק מספר בראשית, שלכאורה לא ניתן לומר עליו כלום: "וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע". הוא היה סקרן לראות אם הרב יצליח לחבר את שלוש המילים האלה לפורים, ולהפתעתו קיבל דרשה שלמה ומרשימה על כך שמהפסוק הזה, בדיוק ממנו, מתחיל כל סיפור החג.
לא נפרט כאן מה אמר הרב קוק (מי שמתעניין - שיחפש בספר הנפלא "מועדי הראי"ה"), אבל נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי את הפסוקים האחרונים של פרשת "האזינו". משה רבנו אומר לעם על התורה: "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם". התורה אינה דבר ריק, היא מלאה תוכן. חז"ל מוסיפים כך: "כי לא דבר ריק הוא מכם, ואם ריק הוא – מכם. מפני שאין אתם יגעים בתורה". אם לא מצאתם טעם ומשמעות, אם הרגשתם ריקנות, סימן שלא התאמצתם מספיק. אם אנחנו והתורה לא מתחברים – זה לא בגללה, זה כנראה בגללנו. גם בפסוק שנראה לנו אולי "ריק", יש משמעות רבה ועמוקה. אין פסוק מיותר, יש פסוק שלא התאמצנו וחשבנו עליו מספיק. ואם מבקשים פרשנות מאדם גדול (הרב קוק, למשל), הוא יכול להפתיע אותנו במשמעויות שלא חשבנו עליהן.
