לעשות, אבל עם חיוך

מאז שקראתי את הרעיון הזה, שכתב משה שמעון אופן, שמתי לב שהוא שינה את ההתנהגות שלי בכמה מקרים:
בפרשת השבוע מסופר על המיילדות העבריות, שנקראו שפרה ופועה. למרות הציווי של פרעה הרשע להרוג את התינוקות היהודים, הן מסרבות פקודה. רש"י מבקש שנשים לב לשמות המיוחדים שלהן:
"שִׁפְרָה – משפרת את הוולד. פּוּעָה – פועה ומדברת לוולד, כדרך הנשים המפייסות תינוק בוכה".
הן לא היו רק מיילדות שעושות את עבודתן. הן עשו הרבה יותר: מחבקות, מטפלות, מחייכות ועושות "קוקו" לתינוק. באמצע השיעבוד, הופיעה פתאום מיילדת חמה ונעימה, ששימחה את האם והתינוק.
הן היו נשים גדולות לא רק כי סירבו לבצע את ההוראה הרצחנית של פרעה, אלא גם כי הן הוסיפו חיוך ומילה טובה, בתוך הגיהנום של גלות מצרים.
והמסר אלינו ברור: השאלה היא לא רק מה אנחנו עושים, אלא איך אנחנו עושים זאת, גם במצבים רגועים יותר.
אפשר לעשות את הדבר הנכון, אבל בעצבים ובלחץ. שפרה ופועה הן תזכורת לכולנו, לנסות להוסיף לעשייה היומיומית שלנו – בבית, בעבודה, בכביש ובכל מקום – רוך, חיוך ונעימות.