פעם ניגש מישהו לרב העיירה בערב פסח, ושאל אותו אם אפשר לערוך את ליל הסדר עם ארבע כוסות חלב במקום ארבע כוסות יין. הרב ענה שלא, ואז נתן לשואל סכום גדול מאוד של צדקה. שאלה אותו אישתו מדוע, הרי ארבע כוסות יין לא עולות כל כך הרבה, והוא ענה: נתתי לו כסף בשביל כל סעודת החג. מתוך השאלה הבנתי שאין לו שום מצרכים לליל הסדר, הוא הרי לא ישתה חלב בסעודה בשרית.
הרב שלמה וולבה נהג לספר את הסיפור הזה כשעסק בפרשת השבוע, פרשת חיי שרה: כשעושים חסד, אי אפשר להיות מצומצמים. לא צריך להיות רובוטים של חסד, שעושים רק מה שביקשו מאיתנו. צריך לעשות מעל ומעבר, ביצירתיות, ולבדוק מה מסתתר מאחורי הבקשה הפשוטה. רבקה פוגשת בפרשה את אליעזר. הוא מבקש לשתות, אבל היא משקה גם את הגמלים שלו, בשפע ובנדיבות. הוא מבקש להתארח ללילה אחד, אבל היא מציעה אירוח ארוך יותר בבית המשפחה.
אלה ימים שבהם רבים מאיתנו במשבר, ולא תמיד נעים בכלל לגלות ולחשוף. אם מישהו פונה אלינו עם מצוקה קטנה, אנחנו נוטים רק "לעשות וי", "לסתום את החור". צריך לחשוב מה באמת האדם שמולנו צריך, ואיך אפשר לעזור הרבה יותר ממה שהתבקשנו. התכונה הזו, החסד המיוחד הזה – הם שהופכים את רבקה להיות רבקה אמנו.
