מה קרה לרעיון הנחמד מפרשת נח? בפרשת נח מסופר איך נכנסו לתיבה "מכל הבהמה הטהורה" וגם "מכל הבהמה אשר לא טהורה". נהוג להסביר זאת כך: התורה לא כתבה "מכל הבהמה הטמאה", כדי לא לנקוט בלשון מעליבה ובוטה. עדיף לטרוח ולהאריך את דברינו, רק כדי לדבר באופן עדין יותר ולומר רק "מכל הבהמה אשר לא טהורה". אבל בפרשת שמיני, כשלומדים על נושא הכשרות, פתאום התורה משתמשת שוב ושוב בביטוי "טהור" מול "טמא". למה פתאום אפשר לכתוב את המילה הזו, "טמא"? למה לא לדבר בעדינות?
התשובה היא, שאם מדובר בסיפור, במעשה, כמו בפרשת נח, ראוי לשמור על נימוס. אבל כשצריך לתת הוראות ברורות ומדויקות, כשמדובר בפסיקת הלכה, בהבהרה חד משמעית מה כשר ומה לא כשר, צריך להשתמש במילים המפורשות: טהור וטמא. על החזיר למשל התורה כותבת "טמא הוא לכם", בלי להתייפייף.
זה לא פשוט לדעת מה לומר ומתי. מצד אחד, אסור לפגוע סתם ולהשתמש במילים חריפות כשלא צריך. עדיף להתבטא באופן מנומס ומכובד. מצד שני, צריך לזכור שאכן יש טוב ויש רע. לפעמים צריך לשים גבולות ברורים ובהירים מאוד, בלי להיכנע למכבסת מילים, שעלולה לטשטש לבסוף לגמרי את ההבדל בין טהור לבין טמא. שבת שלום.
