לא מזמן, שלחתי למישהי שאלה בווטסאפ. עברו שתי דקות, היא לא ענתה, אז שלחתי לה סימן שאלה. היא שלחה לי בחזרה צילום מסך של ההתכתבות, והקיפה באדום את השעה שבה נשלחה ההודעה שלי, ואז את השעה שבה נשלח סימן השאלה שלי. שתי דקות.
זה מעיד על משהו עמוק, אצל כולנו. הכול זמין, ומהר. גם אנשים וגם מוצרים. אם אפשר להזמין אוכל הביתה וגם ספה חדשה בשלוש בלילה, אין סיבה לא לפנות בכל שעה למי שבא לנו, וגם לצפות שהוא יענה לנו מייד. אם אני רוצה משהו – אני רוצה אותו כאן ועכשיו.
זה הרסני לכל דבר רציני בחיים, מלימודים ועד מערכות יחסים, אבל זה גם בלתי אפשרי. לא כל דבר בחיים קורה מייד כשנרצה בו. ולכן זה הולך והופך להיות האתגר הגדול ביותר שלנו: לפתח סבלנות ויכולת המתנה. להאמין בתוצאה הסופית ולשמור על תקווה, גם כשמדובר בתהליך הדרגתי. ללמוד לרוץ מרתון ולא רק ספרינטים.
מהיום בערב ועד מחר בערב - נחגוג את ט”ו בשבט, ראש השנה לאילנות. נוהגים לאכול בו מפירות ארץ ישראל ולברך עליהם. זהו יום שמזכיר לנו את סוד התהליך, את השיעור הגדול של הטבע ושל החקלאות: זורעים, משקים, מחכים, מטפלים, ובסוף בסוף גם קוצרים ואוכלים. ״כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה״, אומר הפסוק המפורסם. משנה לשנה - יש לנו הרבה מה ללמוד מהטבע.
ט”ו בשבט שמח, ובשורות טובות.
