הרגע הזה לא יוצא לי מהראש: אלפי נשים היו בבנייני האומה באירוע ושמו "אזמרה", לפני כמה ימים. הזמרות יובל דיין, דין דין אביב, ריקה רזאל ורוחמה בן-יוסף שרו את השירים הכי יפים שלהן. אבל אז רוחמה ביקשה לעצור. "בואו נצעק", היא אמרה. "פשוט נצעק".
היא הסבירה שביציאת מצרים, כשהכול היה נראה תקוע, כאשר שום פיתרון לא נראה באופק, הגאולה התחילה כשעם ישראל פשוט הרים עיניים לשמיים וצעק לאלוקים. זו הייתה צעקה שמעל למילים. צעקה שמשמעותה די כבר, אנחנו לא יכולים יותר, תוציא אותנו מהמצב הבלתי אפשרי הזה.
הצעקה הזו נשמעה היטב. הרי כך נקרא בשבוע הבא בהגדה של פסח: "וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹוקי אֲבֹתֵינוּ – וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹלֵנוּ". רבי נחמן מברסלב כותב שזה אחד החלקים החשובים בהגדה, ובחיים בכלל. לדעת לצעוק.
אז צעקנו. בהתחלה זה היה מאוד מביך. אחר כך קצת מביך. ואחרי כחצי דקה, 3,000 נשים צעקו ביחד מכל הלב. על עצמן, על עם ישראל, על העולם. צעקה שמהדהדת לי בראש עד עכשיו, הרבה אחרי שהערב נגמר.
