קנאה. זה שורש המחלוקת הטרגית בפרשה שקראנו בשבת, פרשת קורח. לכאורה היו לקורח נימוקים אידיאולוגיים נגד משה רבנו ואהרון הכהן, אבל בפועל הוא פשוט מקנא בתפקידים החשובים שלהם. הוא רוצה גם. קורח היה אדם עשיר, עם תפקיד משמעותי, הייתה לו משפחה, הייתה לו שליחות – אבל הוא פשוט לא ראה את כל זה.
לכן העונש שקיבלו אנשי קורח הוא כל כך סמלי: האדמה פוערת את פיה ובולעת אותם, כי הקנאה לא מקדמת את האדם לשום מקום, אלא "קוברת" אותו בעודו בחיים, היא גורמת לו לשקוע ולהימחק.
חז"ל סיכמו זאת בשני משפטים נוקבים: "הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאים את האדם מן העולם".
כלומר, קנאה היא לא סתם תכונה רעה, זו לא עוד בעיה, זה פשוט מוציא את האדם מהעולם. ומה הפתרון?
"איזהו עשיר? השמח בחלקו".
העשיר האמיתי מודה על מה שיש לו. לראות את הטוב שיש לנו בחיים, ולא לחמוד את מה שיש לאחרים – זו משימת חיים, בפרט בעידן הרשתות החברתיית. אם הקנאה מוציאה אותנו מהעולם, גישה של שמחה והודיה מוסיפה לנו חיים.
