"יש משהו שאפשר לעשות מחר לעילוי נשמת שירי, אריאל וכפיר ביבס?", שאלה אותי מישהי. קטונתי. אבל התייעצתי, והנה כמה מחשבות:
* קודם כל, הנשמות של שירי, אריאל וכפיר הי"ד נמצאות במקום הגבוה ביותר שיש. הם נחטפו ואז נרצחו באכזריות בגלל סיבה אחת - יהדותם. האויב היה פוגע בכל יהודי אחר שהיה שם במקומם באותו בוקר. קוראים להם -"הרוגי מלכות".
* זו משפחה, ויש לכבד את פרטיותה. זה היום לחזק את ירדן ואת כל אנשי ניר עוז היקרים, שמצליחים כבר לדבר על שיקום הקיבוץ ועל תקומה. אבל כידוע, המשפחה הזו הפכה לסמל. אימא ושני ילדים קטנים שאיחדו וחיזקו מיליונים בעולם היהודי בדאגה להם, בתפילה, בעשייה ובפעילות. ילדים באוסטרליה הלכו לישון כשהם מתפללים על שני התינוקות מהעוטף, ילדים בניו יורק שאלו אותי פעם בדאגה מה עם הביבסים. הם הזכירו לנו את החוטים הסמויים שמקשרים ומאחדים בינינו.
* לצערנו – הם הזכירו לנו גם כמה אכזרי ושטני האויב שלנו. נזכור ולא נשכח שיש לנו אויב שמטרתו היא ילדים טהורים ורכים שלא חטאו. בטקס שנערך להחזרת גופותיהם בעזה קיבלנו תזכורת: אנחנו חיים ליד תרבות שבה גאים במעשה הזה, ליד אנשים שמביאים ילדים בגיל שלהם לראות את הטקס. גם אצלם הם סמל, רק הפוך.
* אז מה עושים? זו לא המסגרת למסקנות ברמה הלאומית, אבל ברמה האישית, של כל אחד מאיתנו היום, נזכיר שמנהגי האבל ההלכתיים הם פשוטים ועוצמתיים: מדליקים נר לעילוי נשמתם. לומדים היום יותר תורה, לעילוי נשמת כפיר בן ירדן, אריאל בן ירדן ושירי בת יוסף. אומרים פרק תהילים אחד או יותר. ומקדישים כל פעולה חיובית של נתינה, התנדבות, צדקה, עשייה, בנייה וקדושה – לזכרם המבורך. חמאס רוצה אותנו ביום הזה מיואשים ומפורדים. לא חייבים לתת לו לשלוט לנו בתודעה.
* חשוב לשים לב למצב הרוח של מי שסביבנו. לדעת לתת עזרה או לבקש עזרה אם צריך, וגם לחזק משפחות שכולות אחרות, ועוד מעגלים של נפגעים ומתמודדים, דווקא ביום כזה.
* מספרים שפעם בסוף השבעה, משפחה אבלה פנתה אל רב גדול, ושאלה מה לכתוב על המצבה של אבא שלהם ז"ל. הרב ענה מה שענה על נוסח המצבה, אבל הזכיר להם: אתם המצבה! אתם, באופן שבו תמשיכו לחיות, בבחירות הטובות שתעשו – תמלאו את החלל שנוצר בעולם.
בשורות טובות.
