התבקשתי להגיד כמה מילים במקום העבודה שלי, בהרמת כוסית לשנה החדשה. ואז חברה שלי קיבלה את אותה משימה בעבודה שלה. אינספור אירועים כאלה מתקיימים בימים אלה, אז הנה רעיון אחד, שאולי ידבר גם אליכם:
תחשבו כמה מילים אמרנו מאז שהתחילה השנה, כאן בעבודה וגם בבית. מדובר במיליוני מילים שיצאו לנו מהפה. תחשבו כמה מילים שמענו וקראנו מאז ראש השנה הקודם. שוב, מדובר במיליונים. והנה אחרי כל המלל הזה, ולפעמים גם אחרי כל ההבל הזה, אנחנו מתחילים שנה מחדש – בשתיקה.
תפוח בדבש הוא מנהג יפה, אבל המצווה בראש השנה היא שמיעת השופר. בשנים האחרונות הוא יוצא בראש השנה מבתי הכנסת גם לפארקים, לגנים, לציבור שבחוץ. בתורה אפילו לא קוראים ליום הזה ראש השנה אלא "יום תרועה", בגלל תרועת השופר. עמים אחרים אולי חוגגים לעתים שנה חדשה במסיבות גדולות ברחובות, אבל אנחנו מתבקשים לנהוג אחרת: להתכנס פנימה, לשתוק – ורק להקשיב.
כשמברכים על המצווה הזו, אומרים כך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר". לא לתקוע בשופר, אלא לשמוע את השופר. לסגור את הפה ולפתוח את הלב.
השופר הוא לא מפואר ולא נוצץ. פרשנינו מסבירים שהוא משמיע את הקול הפשוט והטהור של הנשמה. עבדנו קשה כל השנה, אבל פעם בשנה אנחנו מפסיקים לייצר, לשתף, להקליט, להקליד ולהגיב. כאשר משקיטים את כל ההמולה מסביב, שומעים קול פנימי ועדין יותר. השופר מזכיר לנו אמיתות בסיסיות, מאפס אותנו, מחזיר אותנו הביתה. שנה טובה.
