לפעמים – אין מילים. נדמה לי שמאז אתמול בבוקר כולנו מרגישים שילוב של דאגה, התפעלות, צמרמורת ושמחה. וכל עדות חדשה על המטוס שכבר עמד להתרסק, ועל ההצלה הגדולה, רק מוסיפה להודיה העצומה שלנו: הודיה לאלוקים, הודיה לאנשים שפעלו שם בגבורה, הודיה על כך שכל הנוסעים חזרו הביתה בשלום, ובעצם על כל פרט ופרט באירוע הבלתי נתפס הזה.
הרי יכולנו לקרוא הבוקר על 174 הלוויות, חלילה, ולהיכנס בדמעות לחג שמחת תורה...
וכשאין מילים – יש מילים. עתיקות וקדושות.
הבוקר, כמו בכל יום בחג הסוכות, אומרים אחרי תפילת שחרית את ה"הלל". אלה פרקי תהילים שמלווים אותנו אלפי שנים.
רבים מאיתנו אמרו אותם אתמול בבוקר, בדיוק בדקות שבהן התחוללה הדרמה בשמיים. כולנו מוזמנים לומר אותם הבוקר, ולחשוב על כל מילה. למשל:
כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת...
הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ...
מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ...
זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה', נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ...
ולקראת הסוף, מגיעה הבקשה שלנו לעוד ועוד הצלחות וישועות:
אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא.
אמן. שנדע להודות.
