1.
אין טעם לכתוב פה שום ניתוח ריאלי. מהרגע שבו המילים האלה נכתבות, ועד שתקראו אותן – הכול, אבל באמת הכול, יכול לקרות. אז נדבר רק על דברים נצחיים, שהם מעל הזמן: כמו בתים שקמים וזוגות שמתחתנים. נקשיב היטב למילים שנאמרו בארבע חתונות שונות השבוע, שאומרות כולן אותו דבר: עם כלביא. שירותי המודיעין של איראן (אם הם עוד קיימים) מוזמנים לקרוא ולהבין מי אנחנו באמת, וממה אנחנו עשויים.
2.
תל־אביב, יום שני, גינה ברחוב קינג ג'ורג'. חתונה ספונטנית לבני זוג שלא ידעו עד אותו הבוקר איפה ומתי יתחתנו. הכול אורגן מעכשיו לעכשיו. הרב אסף טבצ'ניק, רבה של קהילת "ראש יהודי", מדבר: "החיים פועמים עכשיו בקצב גדול. עם ישראל חי. אבל זה לא התחיל עכשיו. סבא וסבתא שלי הקדימו את החופה שלהם לצהרי היום כי הבריטים עשו עוצר, בדיוק כשנתפסו שלושת עולי הגרדום. אשתי צביה ואני התחתנו ביומה האחרון של מלחמת לבנון השנייה. ואתם מתחתנים עכשיו. עוד תספרו על זה לנכדים שלכם, במציאות הרבה יותר טובה. הימים האלה מוכיחים שהנשמה של האומה שלנו היא אחת, באמת. גם אם ביומיום אנחנו שוכחים את זה. וההחלטה להקים עכשיו בית היא אמירה – היא חלק מתמונת הניצחון".
משם המשיך טבצ'ניק לחגיגת שבע ברכות של זוג אחר, עמוס קרמר ומאיה בושי, במקלט בדיזנגוף סנטר. הוא חיתן אותם בשבוע שעבר, וסיפר: "מאיה עלתה מאוסטרליה. ההורים שלה באו לחתונה ונתקעו בארץ. הם לא יכולים לחזור, וכולם שם דואגים להם. ישבנו עם גיטרה וכיבוד פשוט, במקלט באמצע תל־אביב, חוגגים שבע ברכות. ואז אמא של מאיה הסתכלה סביב ואמרה: 'טוב לי פה. עם כל הלחץ – אני מרגישה שמחה כמו שלא הרגשתי באוסטרליה. אני מרגישה שייכת. אני מרגישה בבית'."
3
המקום ריק מתלמידים, ואורחים ספורים מגיעים. הרב יוני לביא, עורך החופה, פותח: "ערכתי 300 חופות עד היום. זו העוצמתית מכולן, למרות שהכול כאן מאולתר ומאורגן בחופזה. אנחנו בחצר בית ספר סגור, עם מעט בני משפחה וחברים. רובכם שומעים אותי בזום. 400 איש אישרו הגעה – אבל אנחנו כאן פחות מ־30. אז מי שכאן – זו האחריות שלכם להפוך את החופה הזו לשמחה ביותר שהייתם בה.
"לפני יומיים טיל נפל ליד הבית של גבע ושי. הבית הפיזי נפגע קשות, אבל הבית שהם בונים לא נפגע. הם קיבלו החלטה אמיצה: לא לדחות את החתונה. הרכוש זמני – אבל המשפחה שמקימים היום היא נצחית. לפני שבירת הכוס, נישא תפילה – על החטופים, החיילים, ועל הבית החדש הזה. יהי רצון שנזכה ליום שבו לא נצטרך לשבור כוס. שניצחון מוחלט יחליף את החורבן. שירושלים תהיה שלמה, ועם ישראל יגשים את כל חלומותיו. מזל טוב".
ירושלים, יום ראשון. החתונה של דנה לוי ומשה זכאי מתקיימת באור יום, ממש באמצע שכונת גבעת מרדכי, ליד הבית של דנה. בבוקר החתונה הם שלחו הודעה: "חברים יקרים, היינו אמורים להינשא הערב באולם בעמק חפר. זה לא יקרה. אבל את החופה נקיים, כי אף אחד לא ישבור אותנו. המלחמה הזו היסטורית – והחתונות שלנו הן התשובה. זה ניסיון קשה, אבל זכינו. זכינו זה בזו. חיכינו שנים לחתונה הזו. שני רווקים בני 30+. כמה התפללתם עלינו. תמשיכו להתפלל שנקים בית נאמן בישראל. שכל הרווקים יבנו בתים, שכל הגרושים והאלמנים יזכו מחדש, שכל החטופים והחיילים יחזרו הביתה, שטייסים ואנשי מוסד על אדמת איראן יחזרו בשלום. ושהקדוש ברוך הוא – יחזיר את עם ישראל הביתה, לבניין שלם, לגאולה שלמה. אנחנו מוסיפים כאן עכשיו אבן לבניין בית המקדש. בואו לשמוח איתנו. עם ישראל חי".
4
הפרשה השבועית – שלח לך – מציעה פרשנות מדויקת למציאות, למי שרוצה להבין את הסיפור הגדול, לא רק את המבזק. הסיפור המרכזי הוא חטא המרגלים. עם ישראל בדרך לארץ, שולח 12 מרגלים לבדוק אותה. רובם חוזרים פסימיים. עשרה מהם אומרים: "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְבֶיהָ" וממליצים לחזור למצרים. הם אומרים: "וַנְּהִי בְּעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" – כלומר, כשראינו את עצמנו כקטנים, כך גם ראו אותנו אחרים.
שני מרגלים בלבד – יהושע וכלב – מביאים קול אחר. הם מציגים אמונה: הארץ טובה מאוד מאוד, אלוקים איתנו, זה הייעוד שלנו. העם בוחר להקשיב לרוב, מבקש לחזור למצרים, והלילה הזה גוזר עלינו עונש: ארבעים שנה במדבר. רק הדור הבא ייכנס.
כדי שלא נשכח את הזהות שלנו, מופיעות בפרשה גם מצוות מעשיות – הפרשת חלה, ציצית – תזכורות פיזיות למהות הפנימית. גם היום, קשה לספור כמה גברים החלו ללבוש ציצית מאז 7.10. הפרשה מעלה שאלות כבדות: מי מספר לנו את הסיפור? האם בזמן אמת היינו מאמינים ליהושע וכלב – או נכנעים לפחד? האם יש לנו אמונה בעצמנו? רצון להמשיך את המסע? ומה אנחנו עושים ביומיום כדי לזכור את המשימה?
ושימו לב: הפרשה לא עוסקת כמעט באויבים שלנו – אלא בעצמנו. בתודעה. בחוסן. באחדות. וזה – מה שקובע יותר מכל.
שבת שלום.
הסטטוס היהודי:
"טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד"
(מתוך פרשת השבוע, "שלח לך")
