חשבתי שאני יודעת אילו חנויות יש בכיכר המדינה בתל אביב, עד שהרבנית אסתר פיקרסקי הזמינה אותי לשיחה משותפת, בבית חב"ד החדש והמקסים שנפתח שם. הנה רק רעיון אחד שלקחתי מהערב איתה:
במעמד המרגש של שירת הים, אחרי קריעת ים סוף, מסופר שמרים שלפה מייד את התוף: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. מאיפה היה לה שם פתאום תוף? מרים לא התחילה לחפש, היא לא אמרה שצריך ללכת למזוודה מספר 7 שנמצאת על חמור מספר 12, ולהוציא משם תוף. הוא כבר היה איתה, צמוד, כי היא התכוננה וציפתה לרגע הזה במשך שנים. אנחנו לוקחים איתנו ביד או בכיס או בתיק-הצד את מה שהכי חשוב ודחוף לנו, את מה שבטוח נצטרך. בכל התקופות הכי קשות, מרים האמינה בכל לבה שהטוב יגיע בקרוב, בכל רגע, והייתה מוכנה לכך. מרים, וכל הנשים ביציאת מצרים, הגיעו לרמה רוחנית גבוהה יותר מהגברים. אפשר ללמוד מהן הרבה: הן באמת ידעו שהרגע הזה יגיע, וגם עשו רבות כדי להביא אותו. היה להן ברור שהיציאה מעבדות לחירות בדרך, ממש כאן, והנה, היא מתחילה, והתוף כבר אצלן ביד.
