כולם קראו על כך בעיתון. כולם דיברו על זה יומם ולילה. אבל מישהו אחד קם ועשה משהו. פרשת השבוע, פרשת יתרו, מתחילה כך: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹוקים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ".
יתרו היה מנהיג רוחני של אומה אחרת. אבל הוא שומע על היציאה מעבדות לחירות, על הניסים הגלויים שאלוקים עשה לעם ישראל, על הבשורה החדשה בעולם, ולא נשאר אדיש. הוא שומע, מפנים, וזה מוביל אותו לעשייה: "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה". הוא עוזב את ביתו ודתו, ומצטרף לעם ישראל.
שימו לב: התורה עצמה מספרת איך עמים רבים שמעו על יציאת מצרים, נדהמו ונבהלו. האם זה עורר אותם להשתנות? לעשות משהו? לא. רק יתרו העמיק לבדוק מה המשמעות של כל זה עבורו. לא רק שמע – אלא השתנה.
ומה איתנו? אנחנו רואים יהודים רבים שאירועי השנתיים האחרונות גורמים להם לזוז, לפתוח את הלב, לחזור לזהותם. סיפורו של יתרו מעלה שאלה עבור כל אחד מאיתנו: מה אנחנו עושים, ברמה האישית, עם מה שאנחנו שומעים?
הרב יונתן זקס הגדיר זאת במשפט נפלא: "מה שקורה לי - קורא לי".
