האמת היא שהיה לי יותר קל בפרשת נח. כתבתי כאן איך נכנסו לתיבת נח "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה" וגם "מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה". ופרשנינו מסבירים: התורה כתבה "הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה" ולא כתבה "הבהמה הטמאה", כדי לא לנקוט בלשון מעליבה ובוטה. כי עדיף לטרוח ולהאריך את דברינו, רק כדי לדבר באופן יותר עדין ומכובד.
אבל השבוע, בפרשת שמיני, כשלומדים על נושא הכשרות, התורה משתמשת שוב ושוב בביטוי "טָּהֹר" מול "טָּמֵא". למה פתאום אפשר לכתוב את המילה החריפה הזו, "טמא"? למה לא לדבר בעדינות?
התשובה היא, שאם מדובר בסיפור, על החיות שעלו לתיבה בזוגות, כמו בפרשת נח, ראוי לשמור על נימוס. אבל לפעמים צריך לתת הוראות ברורות ומדויקות, מה לעשות ומה לא לעשות. כשמדובר בפסיקת הלכה, בהבהרה חד משמעית מה כשר ומה לא כשר, מה מותר לאכול ומה אסור - צריך לדבר ברור, להשתמש במילים המפורשות: טהור וטמא. על החזיר, למשל, התורה כותבת "טָמֵא הוּא לָכֶם", חד וחלק.
זה לא פשוט לדעת מה לומר ומתי. מצד אחד, אסור לפגוע ולהשתמש במילים חריפות וקשות כשלא צריך. מצד שני, חשוב לזכור שאכן יש טוב ויש רע. לפעמים צריך להגדיר גבולות ברורים ובהירים מאוד. בלי להיכנע למכבסת מילים, שעלולה לטשטש לבסוף לגמרי את ההבדלים בין מותר לאסור. בפרשה שלנו כתוב במפורש: "וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר.
שנזכה להבדיל.
