כבר פרסמתי את הרעיון הזה, אבל אתם מוזמנים לקרוא ולראות כמה הוא רלבנטי גם השנה:
לפני שייצאו למלחמה, פונים שבטי ראובן וגד למשה רבנו ומבקשים בפרשה להשאיר את הרכוש והילדים בעורף: "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ". קודם גדרות לצאן, אחר כך ערים לילדים. קודם הביזנס, אחר כך המשפחה.
משה רבנו עונה להם, אבל בתשובה שלו הסדר הפוך: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם". קודם כל הילדים, אחר כך הצאן. זה לא סתם סדר כרונולוגי אלא שיקוף של הכרעה ערכית, ושיעור במה יותר חשוב.
ואם המסר לא היה מספיק ברור, רש"י כותב על כך משפט נוקב: "אמר להם משה: עשו העיקר – עיקר, והטפל – טפל".
חודשי הקיץ הם בדיוק הזמן לחשוב על כך: מה האיזון הנכון בין העבודה לבין המשפחה? מה סדרי העדיפויות? כמה זמן אנחנו מבזבזים ושורפים, וכמה מנצלים? האם אנחנו מרגישים שליחות גם בתוך הבית פנימה, או רק בחוץ? בקיצור, האם אנחנו מבלבלים בין עיקר לטפל, או מצליחים לעשות את העיקר – עיקר, ואת הטפל – טפל?
