לפני כמה ימים הגעתי לכותל. כשניגשתי להתפלל ליד האבנים, ראיתי אישה שממש מטילה את עצמה על הכותל, ואז נעזרת באישה אחרת כדי לקום ולחזור אחורה. מסביב ראיתי עוד כמה נשים כאלה.
אחת המדריכות שליוו אותן, אמיאן קלמר, הסבירה לי באנגלית: “זוהי המשלחת הראשונה של עיוורים-חירשים לישראל. כל החברים בקבוצה הזו לא רואים ולא שומעים, אבל הם מרגישים. מרגישים חזק מאוד, אולי יותר מאיתנו”.
היה מדהים להתבונן בהם. הרב יהושע סודקוף, שליח חב”ד לקהילת החירשים, ריכז אותם כדי להמשיך לתחנה הבאה, והמדריכה אמיאן המשיכה להסביר לי: “היינו בשוק מחנה יהודה, ואנחנו ממשיכים מכאן לאתר הנובה. לכאורה, מה הטעם לקחת אותם לשם, בלי לראות ובלי לשמוע? אבל המסע הזה לימד אותי כמה עצם הנוכחות הפיזית של אדם במקום מסוים היא חשובה. יש משמעות בכך שהם פה. המסע הזה גרם להם להרגיש שהם לא בשוליים. יש להם מקום בעם היהודי, הם חלק ממשהו גדול יותר מהם.
החוויה היא לא רק שלהם, אלא של כל מי שפגש אותנו בישראל. פתאום הבנתי שיש להם שליחות. מלצרים, אנשים ברחוב, עובדים בבתי מלון, כולם עצרו ושאלו. נהג האוטובוס שלקח אותנו אמר שלא הייתה לו חוויה כזו בחיים”.
ארין רוס, אחת המשתתפות, פרסמה פוסט בפייסבוק בסיכום המסע: “יש שתי עובדות בחיי שהייתי נבוכה לגביהן. האחת היא שאני חירשת, שגם הולכת ומאבדת את הראייה שלי. והשנייה, שאני יהודייה. תמיד ניסיתי להסתיר את שתי העובדות האלה, להכחיש, להתעלם. לא עוד. ביקרתי לראשונה בישראל במשלחת של חירשים-עיוורים, ומעכשיו – אני גאה בכך”.
תודה על המפגש המקרי הזה, שמלמד אותנו על דברים שהם מעבר לחושים, מעבר למה שרואים ושומעים פיזית.
