פעם שאלו את הרב שלמה זלמן אוירבך, שהיה מגדולי הרבנים ופוסקי ההלכה, מה צריך ללמד ילדים בגיל הגן לקראת חג הפסח.
הוא ענה כך: "צריך ללמד ילדים שחמץ – זה חמץ".
וכך הוא הסביר את המשפט המוזר הזה, שנראה מובן מאליו: אנחנו מרבים לדבר על כך שהחמץ מייצג את היצר הרע, את הגאווה, ולהגיד שהמצה מסמלת פשטות וענווה, בעוד הלחם הוא מנופח. קראתי כל כך הרבה רעיונות יפים בימים האחרונים על ביעור החמץ הפנימי שבתוכנו, וכל זה נכון ונפלא, אבל קודם כל – חמץ זה חמץ.
צריך ללמד ילדים קטנים על פירורים של לחם ופיתה, שאותם צריך לנקות ולהוציא מהבית לפני פסח, ושאסור לאכול אותם בפסח. צריך להתחיל מהבסיס, מהמצווה המפורשת שכתובה בתורה. אחר כך אפשר וגם מומלץ לעלות קומה, ולהוסיף עוד פירושים ומשמעויות...
לפעמים אנחנו כל כך להוטים לחפש את הרעיונות העמוקים והסמליים, שאנחנו שוכחים את השלב הראשוני.
בשורות טובות.
