תחשבו שלפני ה-7.10, היינו קובעים יום של צום והתבוננות וחושבים יחד מה הסכנה האמיתית שאורבת לנו, ומה עושים.
במובן מסוים, זו המהות של הצום שחל מחר (שישי) - עשרה בטבת.
מה קרה בעשרה בטבת? ביום הזה החל המצור הבבלי על חומות ירושלים. רגע, המצור רק התחיל, שום דבר לא קרה בפועל, אז למה לצום? בגלל השאננות, בגלל הקונספציה.
כולנו הרי מכירים את צום תשעה באב, ביום חורבן בית המקדש. אבל אם היינו קולטים את המסר כבר בעשרה בטבת, ביום שבו האויב רק התייצב על חומות ירושלים, לא היה תשעה באב, לא היה נחרב בית המקדש.
פרשנינו מסבירים: אנחנו מבקשים לסמן את הסדק, את הסכנה הראשונית, ולעשות תיקון ותשובה ושינוי כבר שם. אנחנו מבקשים לא לשכוח את היום שבו עוד אפשר היה להציל.
זה נכון לא רק ברמה הלאומית: לפעמים יש סדק בחיים האישיים, בזוגיות, בחינוך הילדים, בתחום הבריאות או בתחום הכלכלי. אנחנו מבקשים לאתר אותו לפני החורבן, ולשים לב לדברים כבר בהתחלה.
אז מחר נציין את היום שבו המלך נבוכדנצר התייצב על חומות ירושלים הקדושה. נתאבל על כך שלא הצלחנו למנוע את החורבן הנורא ההוא, ונפעל כדי לתקן ולבנות להבא.
