היום א' באלול. רבים בעולם היהודי שבים לספסל הלימודים (בהצלחה). החל מהלילה הספרדים יחלו לקום ולומר סליחות (כל הכבוד). וגם קול השופר יחזור להישמע לאורך אלול (ובכל אחד הצליל הזה מעורר משהו אחר).
שמעתי פעם רעיון לפיו בחודש אלול צריך להפנות את תשומת הלב לשני כיוונים שבשאר השנה אנחנו מזניחים: פנימה ולמעלה.
פנימה – במהלך השנה אנחנו נוטים לקטר על המערכות ועל האנשים שסביבנו. לפעמים הביקורת גם מוצדקת, אבל כעת זהו זמן גם לבדיקה פנימית, עצמית. לבדוק מה אנחנו עושים, ולא רק הם. לכן, בימים הנוראים אומרים "אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ", ולא "הוא אשם, הוא בגד".
ולמעלה – בתפילה. שערי שמיים פתוחים תמיד, אבל החודש הזה נחשב זמן מיוחד. עת רצון. לאחרונה אמרו בקבינט הקורונה ש"תקווה היא לא תוכנית עבודה". זה נכון, אבל לכל תוכנית עבודה צריך להוסיף גם תקווה, אמונה ואופטימיות.
חודש טוב, בשורות טובות.
