מה עושים מול יאוש?

מה עושים מול ייאוש? בפרשת השבוע, פרשת שלח, שני מרגלים בלבד לא נסחפו אחרי הפסימיות: יהושע וכלב. עשרה מרגלים ראו את הארץ ונבהלו. היו בה ענקים, ודברים שעל פניו נראו מאיימים מאוד. הם התייאשו מהחלום וחשבו שזו טעות להגיע לארץ ישראל. רק שניים העזו להתנגד לחשיבה הזו והכריזו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד". היום אנחנו יודעים שהם צדקו. מאיפה הכוח להיות במיעוט ולהיות אופטימי? מהיכן שואבים עוצמה כזו, כמו יהושע וכלב? הפרשה שולחת אותנו לשני כיוונים של תפילה וחיבור: אל העבר ואל העתיד.
אל העבר – מסופר לנו שבמהלך הביקור בארץ רק אחד מהמרגלים, כלב, הלך לקברי האבות והאימהות שבמערת המכפלה. כלב התפלל על עצמו, וביקש שלא יקשיב להסתה של עשרת המרגלים, ולא יצטרף אל הרוב הסוחף. הוא ידע שאלוקים רוצה להכניס את העם לארץ וביקש להצליח לשמור על נאמנות ועצמאות רוחנית. בזמנים של משבר, הוא לא הסתכל על כותרות העיתון של אותו היום ועל מה יכתבו עליו שם, אלא על אברהם אבינו ושרה אימנו ומה הם יגידו עליו.
אל העתיד – המרגל השני שהיה במיעוט נקרא הושע. אבל משה רבנו הוסיף י' לשמו, הפך אותו ליהושע. רש״י מסביר שהוא גם התפלל עליו: שאלוקים יושיע אותו מעצת המרגלים. יש כוח לתפילה ולברכה כזו של צדיק. התפילה של משה התקיימה.
לא פעם תוקפים אותנו חוסר ודאות, בלבול, מבוכה. כשיש אתגרים כאלה בהווה, החיבור לעבר ולעתיד יכול לתת לנו פרופורציה וכוחות. הסיפור שלנו יותר חזק ונצחי ממה שנראה לפעמים.