בימים אלה אני מתכוננת לסוכות ולשמחת תורה, ומחפשת תובנות מוצלחות ליום הראשון של "אחרי החגים". נשמע מוזר, באמצע אלול? ובכן, השיעור השבועי שלי בקשת12 מצולם כעת ברצף, 13 תוכניות. תוכנית לכל ערב שבת ולכל ערב חג (מי היה מאמין שקשת יגרמו לי ללמוד כל כך הרבה תורה...).
זה ניסוי תודעתי מרתק, שקצת מעייף את המוח: להכין כעת שיעור כאילו הערב ראש השנה, ואז לדבר למצלמה כאילו אנחנו בערב יום כיפור, ובהמשך היום לצלם שיעור כאילו החגים נגמרו ומתחילים מבראשית, לקרוא את התורה מחדש.
אבל כשאני יוצאת מהאולפן, אני מבינה משהו על קדושת הזמנים. זה עתה סיימתי שיעור שכולו הכנה לשמיעת השופר של ראש השנה, אבל בחוץ סתם יום רביעי של אלול. אפשר לדבר ולתכנן אבל בסוף הקדושה, המצווה, הדבר עצמו – מגיעים בכל פעם רק בזמנם, בתאריך מסוים.
הרב קוק כתב על כך פעם ארבע מילים עמוקות: "כל זמן מאיר בתכונתו". כמו שלאנשים יש תכונות – קמצן או נדיב, נחמד או סנוב – גם לזמן יש תכונה. כל תקופה מאירה בנו משהו אחר: פסח הוא זמן חירותנו, תשעה באב הוא זמן של חורבן, ועכשיו אלול, זמן של התחדשות וחשבון נפש לקראת השנה החדשה. תשרי? חשוון? אלה תכונות אחרות לגמרי, זו לא המשימה שלנו עכשיו.
שנזכה לחיות עם הזמן. אלול שמח ומשמעותי.
