לפני שעות אחדות, מאות אנשים עמדו ומחאו כפיים כשהרב ישראל גולדשטיין עלה לדבר, בהלווייתה של לורי גילברט קיי בבית חב"ד בקליפורניה. הרב גולדשטיין, ידו חבושה, עלה להספיד את הנרצחת בפיגוע, שאותה הכיר 25 שנים: "רבותיי, זוהי התגובה שלנו: בית כנסת מלא וגדוש! בשבת בבוקר התכוננו להקריא פה את ההפטרה של פסח, שבה הנביא ישעיהו מספר על ימים יפים וטובים יותר בעולם. וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ. בשנות ה-50 הרבי מלובביץ' שלח אותנו למשימה: להתאושש מהימים האיומים של השואה, ולצמוח מתוך האפר. התחלנו מסע ארוך. בית חב"ד הזה נבנה רק כי לורי עזרה לנו להשיג את ההלוואות הנדרשות. זה בזכותה. אלפי צעירים ומבוגרים התפללו ולמדו כאן, אלפי מעשי חסד יצאו מכאן. זה בית שפתוח לכל מי שאהבה וחום מדברים אליו, ולורי היא מהמייסדים של המסר הזה. יצאנו יחד למסע, וזה היה מסע מדהים. לפרק הזה, הנוכחי, לא ציפינו במסע שלנו. כשיצאתי היום מהבית, אשתי דבורה, השותפה שלי לשליחות ב-30 השנים האחרונות, הראתה לי משהו. את זר הפרחים שלורי הביאה לביתנו בערב החג האחרון". הרב הרים פרח אחד, והמשיך: "היא איחלה לנו בפתק שבת נפלאה, וניחמה אותנו על פטירת אבי שנפטר לאחרונה. זה עדיין על השולחן שלנו. זו לורי. אבא שלי ז"ל, שהייתה לו מערכת יחסים קרובה עם לורי, הלחין שיר מפורסם: ה' כאן, ה' שם, ה' בכל מקום. כשהוא שר הוא נהג להצביע באצבע שלו ולהראות: כאן, שם, בכל מקום. לכל אחד שיושב כאן כעת יש אצבע כזו כדי להצביע ולומר: ה' כאן, ה' שם, ה' באמת בכל מקום. ה' בכה איתנו בשבת כשבכינו כאן, והוא מנחם אותנו כעת כשאנחנו משתקמים. השאלה היא לאן הולכים מכאן. ראיתי את החושך הגדול ביותר של האנושות, פנים אל פנים. אני מקווה לא לראות זאת שוב לעולם, ואני מקווה שאף אחד לא יראה זאת שוב לעולם. אבל באותו רגע, ראיתי את המאמצים ההרואיים של האנושות, לרוץ לקו האש, להציל חיים של אחרים. האירוע הזה לא הולך להפיל אותנו למטה, אלא להרים אותנו למעלה. בכל הראיונות שנתתי, שאלו אותי: הרב, מתי אתה מתכנן לחזור, מתי הבית ייפתח? אמרתי לכולם: מחר בבוקר! אנחנו לא סוגרים אפילו ליום אחד. ביהדות צעד אחד אחורה הוא תמיד כדי להתקדם עשרה צעדים קדימה. אנחנו ממשיכים את המסע המדהים הזה. נמשיך לשגשג ולמלא את המשימה להביא אור ושלום לעולם הזה, ולקיים את מילות ההפטרה של פסח".
ושוב מאות אנשים נעמדו על רגליים, ומחאו כפיים.
