קחו אחריות. נדמה שזה אחד המסרים העיקריים שהאדמו"ר מפיאסצנה ביקש להעביר לנו. היום לפני 76 שנים הוא נרצח בשואה. עד לרגע האחרון בחייו המשיך ללמד ולהנהיג ולחזק. הנה רק 2 טעימות מדבריו:
- מי המחנך הכי חשוב שלנו? ההורים, המורים, החברים? ובכן – אנחנו. וכך הוא מסביר: "לא די ללמד את הנער רק שחובה עליו לשמוע לקול המחנך. העיקר הוא להכניס בליבו דעה זו, שיידע שהוא, הנער בעצמו, הוא עיקר המחנך. עליו הטיל ה' חוב זה לגדל ולחנך את עצמו לעץ גדול, עץ החיים".
- ואיך מחנכים את עצמנו? האם זה מספיק לרצות זאת? ממש לא, זה לא רצון אמיתי אם אנחנו לא עושים משהו בנידון: "רק הרצון שהאדם רוצה ועובד ביגיעה לבוא לאיזה דבר – רצון נקרא. ואם אינו עובד בו, אף אם רוצה הוא – אין זה רצון, רק מין ברכת הלב שמברך ומאחל לעצמו. לכן הרצון הבלתי-אמיתי תמיד יכול להיות גדול הרבה מאוד. לא כן הוא הרצון האמיתי, הרצון אשר עם עבודה".
ילדיו נרצחו בשואה. הוא לא הותיר אחריו צאצאים, אבל השאיר מורשת חינוכית מפוארת, לדורות.
לזכרו.
