בכל שנה מחדש, בפרשת "עקב", אני נזכרת בסיפור הזה: פעם ביקשתי בדוכן ברחוב במנהטן מיץ תפוזים סחוט קטן. המוכר האמריקאי נתן לי כוס עצומה מלאה מיץ. "ביקשתי קטן", אמרתי כדי לתקן את הטעות, אבל הוא הצביע על עוד שתי כוסות גדולות יותר שעמדו שם: "מה שקיבלת זה קטן. הנה, יש גם מדיום, וזה – גדול!". הכוס שבישראל קוראים לה "גדול", היא "קטן" בארצות הברית. בטח בעוד כמה שנים, גם אצלנו זה ייחשב "קטן".
אחת הסכנות הגדולות שספר דברים מזהיר מפניהן היא חיים בחברת שפע. חברה שבה יש הכול, ובגדול. זה אתגר לחיות בעוני, אבל זה גם אתגר לחיות בעושר. קשה להיות רעב, אבל גם לא פשוט להיות שבע. ובימינו, המשימה הזאת אקטואלית מאוד.
הנה האזהרה של משה רבנו בפרשה. זהו חשש שהחיים הטובים בהווה יגרמו לנו לשכוח את העבר ואת העתיד:
"פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".
הדורות הקודמים הפגינו מסירות נפש בשואה ובפוגרומים. מסירות הנפש שלנו היא להמשיך לדבוק בערכים שלהם דווקא בתנאים נוחים וקלים, עם כוס מיץ תפוזים ביד. גדולה.
